<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שלישי</h1>
<h2>דף נד:</h2>
גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') אמר ר' אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל איסורין שבתורה בששים. אמר לפניו ר' שמואל בר' יצחק ר' אתה אומר כן, הכי אמ' ר' אסי אמ' ר' יהושע בן לוי, משום בר קפרא, כל איסורין שבתורה במאה, ושניהם לא למדוה אלא מן הזרוע בשלה, דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל, ותניא בשלה, אין בשלה אלא שלימה, ר' שמעון בן יוחאי אומר, אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל, דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה, מר סבר חתיך ליה ומבשל ליה, ומר סבר מבשל ליה והדר חתיך ליה. מאן דאמר בששים, קסבר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן, והוה ליה ששים ומר סבר בשר בהדי בשר משערינן, והוה ליה מאה. ואקשינן ומי גמרינן מינה, והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל איסורין שבתורה, ופריק אביי לא צריכא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, הכא בטיל, וליגמר מינה, ופרקינן גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר. ומאי חזית דגמרת מהאיך ליגמר מהאי, ופרקינן חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן. כלומר חדוש הוא, דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה, והכא מבטלין שהרי מבשלין אותו לכתחלה עם האיל. ואיכא למידק אם כן מעיקרא לישני הכי ולימא זהו היתר הבא מכלל איסור, שמבטלין אותו לכתחלה בידים ובעלמא אין מבטלין, תירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, ודאמרינן אין מבטלין מדרבנן, והא דאמרינן הכא חדוש הוא הכי קאמרינן, חדוש הוא שחדשה תורה לבטלו מה שאין כן בעלמא שאע"פ שמותר לבטלו, גנאי הוא לבטלו, וכל שכן שאין מצוה לבטלו וכאן אפילו מצוה יש בו. וקשיא לי אכתי לימא זהו שמצוה לבטלו למעוטי שאר איסורין שאין מצוה לבטלן, וליתא דאם איתא פשיטא דמנא תיתי שיהא מצוה לבטל שאר איסורין, שהוצרך תנא לאשמועינן דאין מצוה. והרב ר' אברהם ז"ל כתב באיסור משהו שלו, דאסור מדאורייתא לבטל איסור לכתחלה, ומהכא יליף לה מדקרי ליה לזרוע בשלה חדוש, ואם תאמר אם כן תהדר קושיין לדוכתא לימא זהו למעוטי שאר האיסורין, דהכא מבטלין ובעלמא אין מבטלין, יש לומר דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור, קא דייק דזהו [היתר] הבא מכלל איסור לשעבר משמע, זהו שבא לפנינו שנתבשל בתוכו איסור, ומתירין אותו, מה שאין כן בשאר ההיתרין הבאין לפנינו שנתבשל בתוכן איסור, שאין מתירין אותן. מכל מקום לכולי עלמא אסור לבטלו בידים לכתחלה למר מדאורייתא ולדברי התוספות מדרבנן. ולא עוד אלא אפילו איסור שנפל לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטל את האיסור, אסור להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור, דתנן במסכת תרומות פרק סאה תרומה (פ"ה, מ"ט) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואחר כך נפלו שם חולין, אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. וגרסינן בירושלמי (פ"ה, ה"ט), ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל איסורין שרבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור, ולא מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור, מתניתין בתרומה, אתא מימר לך אפילו כל שאר הדברים. ואפילו באיסורין [דאורייתא] ושיעורין דרבנן, כגון מין במינו שנפל חד בתרי דבטיל מדאורייתא ומדרבנן לא בטיל עד דאיכא ששים וכיוצא בזה, אם עבר והוסיף במזיד כדי לבטלו קנסינן ליה ואסורין. דגרסינן בגיטין פרק הנזקין (נ"ד, א') ורמי דר' יהודה אדר' יהודה בדרבנן, כלומר משום דלעיל מיניה אמרינן גבי המבשל בשבת דר' יהודה כי קניס שוגג אטו מזיד בדאורייתא, אבל בדרבנן לא קניס, ומשום הכי רמינן מדידיה לדידיה, דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר' מאיר ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון אומר' בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא מדאורייתא חד בתרי בטיל, ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה, כלומר קניס שוגג אטו מזיד, ואנן קיימא לן כר' יוסי ור' שמעון. מכל מקום כולהו מודו דאם בטל במזיד קנסינן ליה ואסור. וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחלה, דוקא למי שעבר ובטל וכן לכל מי שנתבטל בעבורו, כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים, אבל לשאר כל אדם מותר, דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכן כתב הר"ם במז"ל, וכן כתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל באיסור משהו [שלו]. ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כגבינה של גוים וכיוצא בה, אם נפלה לפחות מששים מרבה עליה לכתחלה ומבטלה. דגרסינן בפ"ק דביצה (ד', ב') עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב, מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן. ואקשינן והא קא מבטל איסור לכתחלה ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה, ופרקינן הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן. ודוקא בשנפל איסור לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו כההיא דעצים שנפלו לתוך התנור, אבל ליטול איסור דרבנן ולערב בהיתר מרובה כדי לבטלו, לא. ואפילו להוסיף על ההיתר ולבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן מדבריהן בלבד, וכמו שאמרנו, אבל באיסורין שעיקרן מדאורייתא, ונתערבו בהיתר שיש בו כדי לבטלו מדאוריתא, אלא שאסרוהו חכמים עד שיהא בו ששים או מאה או מאתים, או שאין לו בטול מדבריהם כל אחד ואחד לפי מה שהוא אסור, אם עבר והוסיף, או שביטל חשיבותו של איסור בידים כדי שיתבטל בתוך ההיתר שנתערב בו, אם עבר ועשה כן במזיד אסור וכדאמרן. ויש מי שאומרים דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר בדאורייתא כבשולי גוים וגבינה של גוים, שאין להן עיקר אלא משום גזירה בלבד, ותרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ, מערבין אותן לכתחלה בידים בתוך רוב של היתר, ואוכלין אותו. ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בבכורות בריש פרק עד כמה (כ"ז, א') אמר שמואל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב כלומר ואפילו לאכלה לכתחלה, רבה מבטלה ואכיל לה בימי טומאתו, רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה, רמי תרתי נטלי דחולין וחדא דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא, אלמא תרומת חוצה לארץ מבטלין אותה לכתחלה, ומערבין אותה בידים ברוב ואוכלה, וכן כתב הר"ם במז"ל. ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל לכתחלה אפילו באיסורין של דבריהן שאין להם עיקר בדאורייתא, ובתרומת חוצה לארץ בלבד הוא שהקלו יתר משאר האיסורין, וכן כתב הרב משה בר נחמן ז"ל שבתרומת חוצה לארץ הקלו יותר, מדאמרינן בריש פרק כל הבשר (ק"ד, ב') גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן, בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ שפיר, אלא הכא משום דליכא למיגזר הוא. שמע מינה דתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על שלחן של זר, דאיכא למיגזר, ובחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר ומזה נלמוד לכל קולא שהקלו בה חכמים, כגון בטול הרוב, שאינה אלא בתרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ. ורבינו שמשון ז"ל כתב בפרק אחרון של מסכת חלה, שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא לבטלה ברוב, אבל להתירה לזרים לא, עד שירבו עליה חולין כדינה. וזה לשונו שכתב, רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו, ודוקא לכהן שריא על ידי בטול, דרבה כהן היה כדאמרינן (ר"ה י"ח, א') רבה ואביי מדבית עלי קא אתו, אבל לזר אסירא וקצת משמע בירושלמי דלזר נמי מהני בטול, דאמרינן הורי ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב, אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת. אמר ר' זעירא מתני' אמרה כן, אפילו אחד באחד דתנינן נאכלת עם הזר על השלחן, משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין, מדמייתי על בטול אחד באחד. והא דדייק מינה בריש פרק כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה, מכל מקום דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובת. ומיהו לא משמע כן בתלמוד שלנו, דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפרק עד כמה, תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, מכל מקום אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (ס"ז, א') דקאמר תרומת גוי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ע"כ. וכבר כתבתי למעלה בשער הראשון של בית זה, באיסורין הבטלין ברוב, שדעת הרמב"ן ז"ל שהיא בטלה ברוב ואפילו לזרים כדברי הירושלמי. ושם כתבתי בארוכה, ומכל מקום אם נפלו איסורין אלו של דבריהם שאמרנו שאין להם עיקר בדאורייתא בתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה על ההיתר ומבטלו כמו שביארנו. נמצאו שלשה מינין בביטול האיסורין, האחד איסור של תורה בין שיהא שיעורו של תורה בין שיהא שיעורו של דבריהם, והשני איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא, והשלישי איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא. איסור של תורה ושיעור דרבנן, ואין צריך לומר אם נפל בשיעור שאין בו כדי לבטלו אפילו מדאורייתא, אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו שאין מבטלין איסור לכתחלה, ואין צריך לומר שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. עבר ובטל, או שרבה עליו היתר, אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שבטלו [ולמי שבטלו] בעבורו. איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא, אין מערבין אותו לכתחלה בידים כדי לבטלו, ואם עשה כן במזיד אסור, אבל אם נפל שם מעצמו אע"פ שאין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו היתר ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא, כתרומה וחלה של חוצה לארץ, מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחלה ואפילו להאכילה לזרים, ולדעת רבינו שמשון ז"ל, לא אמרו אלא לכהן טמא אבל לא לזרים, ויש אומרים שלא אמרו כן אלא בתרומה וחלה של חוצה לארץ, אבל לא בשאר האיסורין ויש לחוש לדבריהם.
